נוסעת לתל אביב לפגוש את איריס אפטר


פרויקט 'אני באה אליכן' מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר איריס אפטר.

במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי את איריס לבחור שיר שכתבתי שיהווה לה השראה לעבודת יצירה פרי ידה.

איריס בחרה את השיר:

הַחֹשֶׁךְ 

מְאַלְחֵשׁ אֶת הָאֲוִיר 

הַצְּמָחִים עוֹצְרִים נְשִׁימָתָם 

גַּם שֶׁלִּי, נַעֲשׂוֹת אִטִּיּוֹת 

מַחְשְׁבוֹתַי מִתְמַעֲטוֹת 

הַשֶּׁקֶט מְעַרְסֵל 

אוֹתִי מִצַּד לְצַד 

מִצַּד לְצַד 

מִצַּד לְצַד 

שַׁלְוָה מְבֹרֶכֶת 

אֵין אַף אֶחָד מִסָּבִיב 

לְרֶגַע אֲנִי 

תִּינֹקֶת שֶׁל הַיְּקוּם.

בחרתי בשיר הזה כי אני בתקופה שאני מרגישה נורא חזק את הטלטלות. 

לקום בבוקר לעזור להם להיכנס לזום, איפה כל החברים שלהם? ללכת לעבודה, לדאוג שהכל בסדר, איפה השגרה שלנו? האם תהיה פגיעה בפרנסה? זה יפגע בריאותית? והחרדות מתחילות... 

אני רגילה שיש לי מקומות של שקט, אני צריכה בתוך השגרה קצת פרטיות, את הבועות האלה, את הקפסולות, וזה עושה לי טוב שיש לי את הספייס שלי. 

כשהתיישבתי לצייר בעקבות השיר, זוהר, הבן שלי ראה אותי מציירת, הוא בן שבע, שאל את אמא, מה את מציירת? אני מציירת את העציץ הזה. גם אני רוצה. אז אמרתי לו בסדר. והיה שם קסם, היה כיף. 

כשסיימתי את היצירה שלי אמרתי, זה לא יכול להיות לבד אני צריכה גם את שלי וגם את שלו, ביחד. כי המקום הזה שיש לי את זוהר ויש לי את המבט שלו, החיבור הזה הוא אור, הוא קסם. הילד הזה הוא נס. 

ובהקשר למילים, זה כמו להיכנס למדיטציה. לרגע אני תינוקת, כאילו להחזיר אותי לאיזה כמיהה נורא בסיסית שאני רוצה קצת להיות קטנה, נטולת דרגות, מטופלת, אהובה.

איך ואיפה הכרנו איריס ואני?

את איריס הכרתי במיזם של ארט-בום, היא הנחתה ביחד עם ורד מיוחס את הקבוצה של תל אביב. לעיתים רחוקות זה קורה בפייסבוק, אבל יש רגעים כאלה, נדירים, שאת מרגישה חיבור למישהי שלא פגשת מעולם. כשנרשמתי לקבוצה שלה מאד התרגשתי, חיכיתי לרגע שאפגוש אותה פנים אל פנים, ומדהים הוא שמצאתי בדיוק את מה שדמיינתי, יש בה משהו קסום ומאיר פנים, כאילו נשפך ממנה טוב כל הזמן.

ראיון ופודקאסט עם איריס אפטר

ראיינתי את איריס ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו אנו משוחחות גם על היצירה עצמה. 

מי את – ספרי לנו קצת עלייך

כשאני יושבת כאן בקליניקה, אני חושבת על החלק שלי כמטפלת באומנות, והפגישות שלי עם ילדים וגם מבוגרים וגם נערים ונערות שאני עובדת איתם כאן ומלווה סדנאות. 

וגם על האימהות ולהיות חלק ממשפחה. 

אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי: מה אני הולכת לאכול עכשיו, איזה דבר יפה הולך לתפוס לי את העין, על מה התודעה שלי תתעכב היום? 

זה מרגיש לי פלא לגשת לילדים שלי, להעיר אותם בבוקר, לראות כמה הם יפים... וגם בן הזוג שלי. 

גם בקשר לעצמי, שאני יכולה לקום בבוקר ולא להרגיש באסה איך אני נפוחה משינה... אולי וואלה! אישה יפה, אני אוהבת אותך. ואפילו האוגר שהוא כאילו חלק מהמשפחה. 

כששלחת לי את השאלון התחלתי לענות: אני איריס נולדתי בצפת, אני ואבא שלי היינו מטיילים ביערות ובסמטאות העיר העתיקה, ונתקעתי...לא יכולתי להמשיך לכתוב. 

אמרתי לעצמי עם מי אני מדברת? למי אני מספרת? אני עונה לאנשים שיקראו, אבל אני לא רואה את התגובה שלהם. אבל מצד שני אולי אני אשפיע לטובה על החיים שלהם, אולי אתן להם אומץ. ועלה העניין גם: מה המחיר של זה? והקושי שאני גם חוזרת בדמיון ובחוויה לאירועים וחווה שוב את הכאב. 

ועכשיו אני אספר: אני בת יחידה, ההורים שלי היו אנשים ארטיסטים, אבא שלי היה צייר, מאוד אהב לצייר, אבל לא הצליח להתפרנס מהאומנות שלו ופתח בית דפוס. אמא שלי בעיקר למדה וכל הזמן היתה כותבת, כותבת יומנים וגם קצת שירים וקצת סיפורת וזה היה נוכח, מגיל אפס אני יונקת יומנים. כשאבא שלי היה בן 51 הוא נפטר, שנה קודם אבחנו אצלו סרטן במעי הגס. אני הייתי בת 16 כשהוא נפטר ושנה מאוחר יותר אמא שלי נפטרה. 

אז נשארתי לבד בגיל 17. בת יחידה להורים שנפטרו בעודם צעירים. 

הייתי בת 17 והייתה לי עוד שנה וחצי לסיים את התיכון ועברתי לגור אצל משפחה של ידידים דתיים, אחר כך עברתי לגור אצל עוד משפחה בעמוקה, אז אפילו לא היו אוטובוסים אז הייתי הולכת ברגל על מנת להגיע לבית ספר. אז זה באמת היה הקושי, של איך את משתלבת בתוך משפחה שהיא לא שלך... 

באיזה שהוא שלב, נשבר לי מבית הספר, באתי למנהל אמרתי לו די הספיק לי, הוא אמר לי טוב, תלכי הביתה, רק תבואי לעשות את הבחינות הבגרות. ושחרר אותי. למדתי לבד וסיימתי בהצטיינות, למדתי במגמת אומנות והצלחתי לאסוף את עצמי. 

מה מרגישה ילדה שאיבדה את שני הוריה תוך זמן כל כך קצר? הרגשתי שאיבדתי חלקים נכבדים מעולמי ושאני די בודדה בעולם. בדידות גדולה. שאני צריכה להבין מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתארגנת. 

הורדתי כבר את השאלטר על הדבר הזה. אני כבר אמא לשני ילדים. 

אני רק מתחילה לדבר איתך, ומיד צפים כל המראות. אני רואה את החפצים, את הקירות, את הדפים של חשבון החשמל והעירייה ועוד כל מיני דברים כאלה ואני מעדיפה לשכוח. 

ספרי לנו סיפור ניצחון שלך 

כשהתיישבתי לכתוב אמרתי זה יהיה סיפור הניצחון שלי - איך הצלחתי להתרומם מהמקום הזה של לאבד אותם, לעשות את מה שעשיתי. זה ניצחון יפה, נכון? מדהים.

ועוד להיות אמא שלא צועקת על הילדים שלה... 

הניצחונות בעיני הם קטנים. אני בעד ניצחונות קטנים. אני חושבת שזה ניסים קטנים. רק להבין שאנחנו יכולים לבחור לסמן אותם ככאלה. 

זה באמת עניין של לשים לב. 

זה קורה לי הרבה במטבח כשאני מבשלת ואז אני ואז אני פתאום עוצרת, מביאה את המצלמה, מתחילה לצלם ואחר כך שואלת איפה האוכל... יש לי צילומים מרהיבים של עלי כרוב סגול עמוק.

 איך הגעת ליומן?  

אז כמו שסיפרתי לך אמא שלי הייתה אשת יומנים רצינית 

גם לי היו יומנים מאז שאני ילדה שבהם הייתי כותבת ומציירת. 

בגילאים מאוחרים יותר זה כבר היה לפנות ליומנים מתוך מקום תרפויטי והומור עצמי. 

כשיצאתי לשנת שבתון בחרתי בקורס של רקפת הדר, למדתי אצלה הרבה טכניקות אבל זה היה כאילו להצטרף לנחל שכבר זורם בי, גם כי השפה הזאת הייתה מוכרת לי בעצם. 

מה מוביל אותך ליצור?

שאלה טובה. 

התפיסה שלי ליצירה היא נורא רחבה. 

העברתי את הסדנה של ארט בום יחד עם ורד זאת גם יצירה, נכון? 

בכלל לחיות החיים הם יצירה, אז אני חושבת שמה שמוביל אותי זה לחיות בצורה יצירתית. 

זה הרצון. הרצון למשהו שהוא טוב. רצון לכתוב, להרגיש טוב ולהרגיש שאני מחוברת. מחוברת למי שאני. אני צריכה להיות בהקשבה על מנת שהשיחה שלי ושלך תהיה משמעותית, אז אנחנו מקשיבות אחת לשנייה, מגיבות מתוך הקשבה ונוצר משהו יצירתי.   

ספרי לנו על חלום שלך  

אני חולמת על קלות - פחות מאמץ כשאני לא נותנת לזה יותר מידי משקל וכשאני יוצרת מתוך חופש ומרגישה שהיצירה שלי נעשתה בלי מאמץ. 

כמו לעוף נכון? פרפר נגיד, עף ללא מאמץ. 

בחרי עבודה אחת מיומן  

לא הצלחתי לבחור אחת - יש פה שני יומנים. 

התלבטתי והלכתי ליומן משנת 2000 שאני וגל (מי שאני נשואה לו היום ואבא של הילדים שלי) הסתובבנו בקוסטה ריקה ויש בו ציורים של שנינו מטיילים. עלינו על איזה הר לראות את הבפנים של הר געש שהפך להיות אגם, זה ציור שציירתי עם הבוץ שהיו לנו על הנעליים, הגענו למגורים עייפים ומותשים אבל התעקשתי והוצאתי את הצבעים ואת היומן וציירתי. 

ביומן השני זאת עבודה שאני מאד אוהבת ויזואלית. 

אני אוהבת את החיתוך, שיש שתי דמויות, את החיבור הזה בין ההרים האלה שהופכים להיות השיער שלהם. כאילו מסתכלות על איזה שהיא נקודה באופק ביחד, אולי זה הערים של צפת... 

יש בה משהו פראי, מאד אוהבת זהב ואני אוהבת גם את הכחול. 

ואפשר לראות אחר כך את הילדה הזו מופיעה בכל מיני אופנים ביומן, כאילו היא מתפתחת. 


היה לי ממש כיף ונורא התרגשתי שהצעת לי לקחת חלק בפרוייקט שלך. החיבורים האלה, הם כל כך מיוחדים ונדיבים, להביא את המקום של השירה שלך ולהזמין ליצור מתוך השירה ולהיות חלק מקהילה. זה מבט שמחזיק כל כך הרבה ובכל זאת מרגיש אינטימי.

עוד על איריס אפטר אפשר לקרוא בעמוד שלה בקהילת היוצרות.


רוצה להשאר בעניינים? ולקבל עדכונים למייל בכל פעם שעולה ראיון חדש עם אומנית חדשה, מרתקת ומוכשרת? 

השאירי את פרטי המייל שלך פה ונשאר חברות 😊

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.