נפגשת עם חגית אזולאי רוזנס בזום, היא בקליפורניה ואני פה בישראל


פרויקט 'אני באה אליכן' מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, מזמינה אותך, הפעם, להכיר חגית אזולאי רוזנס.

במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי אותה לבחור שיר שכתבתי. חגית בחרה שלא ליצור בהשראת השיר, בראיון אנחנו משוחחות על כך.

חגית בחרה את השיר:

בִּמְקוֹם לִשְׁאֹל אוֹתִי מָה אֲנִי עוֹשָׂה 

תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי מָה אֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲשׂוֹת 

מָה עוֹשֶׂה לִי טוֹב 

מָה מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי 

אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֲסַפֵּר לָכֶם 

שֶׁכְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה סְפּוֹנְגָ'ה אֲנִי רוֹקֶדֶת 

כְּשֶׁאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת אֲנִי אוֹהֶבֶת לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה 

וּכְשֶׁאֲנִי מַסִּיעָה לַחוּגִים אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים.


שיר מקסים, מאוד מאוד אהבתי אותו. 

כשקראתי את זה, חשבתי שהמשפט 'מה אני עושה' מתייחס לשאלה: במה את עובדת? מה המקצוע שלך? 

נזכרתי שאחרי שילדתי את הילדים שלי ועברתי לעסוק רק באומנות ועזבתי לחלוטין את התרגום, שמתי לב לשאלה הזאת ששאלו אותי שוב ושוב, 'מה את עושה?' והבנתי שאני צריכה להתחיל לחשוב על איך ומה לענות. 

אני חושבת שיש לנו בעיה קשה בחברה ששואלת: מה את עושה? וברור שאפשר הרבה יותר ללמוד על האדם, אם (כמו שכתבת) תשאלי אותו, מה הוא אוהב לעשות, במקום מה הוא עושה. 

זאת הסיבה שאהבתי את השיר הזה. מה זה משנה במה אני עובדת, תלמדו עלי יותר אם תדעו מה אני עושה אחרי העבודה, אני יוצרת, לומדת, מטיילת, וחולמת.

ראיון ופודקאסט עם חגית אזולאי רוזנס

ראיינתי את חגית ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו חגית מקריאה את השיר ואנחנו משוחחות על היצירה שנולדה בהשראתו. (הראיון המוקלט אינו זהה לראיון המוקלד)

איך ואיפה הכרנו חגית ואני?

חברה הצליחה לשכנע אותי לוותר על יום עבודה במשרד בתקופה שזה לא בא בחשבון ולבוא איתה ליום כייף אומנותי בתל אביב לאירוע "יוצאות מהקווים" בשנת 2014. שם הכרתי את חגית אזולאי רוזנס, היא הפיקה את כל האירוע.

המבנה ההרוס עם הקירות המתקלפים היה עוצר נשימה, הכיבוד היה משגע ויצירתי

והתוכן - וואו, אוסף של סדנאות מעניינות, מרתקות ומגוונות.

יצא לי בהגרלה להשתתף בסדנא של קרן שפילשר, עשינו קולאז' תוך הנחייה לצלול לעומק הפרסונה שלנו, ובאותו רגע עפתי, הבנתי שהעולם הזה חייב להיות חלק מחיי.

שנה שלמה הסתובבתי עם רצון גדול ליצור אבל היו לי חסמים, בעיקר בראש.

יום ההולדת שלי התקרב ושאלתי את עצמי: איזו מתנה את הכי רוצה? בראש הרשימה כיכבה סדנת יצירה. בלי לחשוב יותר מידי, נרשמתי לסדנא יומנים אצל חגית ב'סטודיו' בכפר סבא, על חשבון ימי עבודה, מי היה מאמין...

מכל מפגש יצאתי בהיי, לכל מפגש הגעתי עם ערימת יצירות חדשה ומקורית, 

הרגשתי שהגעתי הביתה

ההנחייה של חגית ליצירה חופשית היתה מדויקת לי, כנראה יש בי משהו שזקוק לחופש הזה.

חגית מלמדת טכניקות מדליקות, לא מוכנה להבהל מטעויות, יש לה ידע רב והיא מלאת תשוקה לתחום היצירה, סם שקשה לעמוד בפניו וקשה יותר להגמל ממנו.

למדתי אצלה 2 קורסים ולפתע היא התעופפה לרילוקשיין עם משפחתה, לסן חוזה בקליפורניה שבארה"ב.

הניסיון הקצר הזה עשה את שלו, ניצתה בתוכי אש היצירה.

בוקר טוב, אצלנו בקליפורניה 9 בבוקר. (אצלנו בישראל 19.00)

היום בבוקר כשקראתי את השאלות שלך, עלה בי הדימוי שיש בסיפור שהילד שם את האצבע בסכר, כל החיים שמים לנו את האצבע בסכר, סוג של 'לא לצאת מהקווים', שהצבעים יתאימו על מנת שנוכל לתלות את זה. 

זה קורה גם במהלך החיים, לעיתים רחוקות כשאני בוחרת לבת שלי שהיא רק בת שבע בגדים, היא אומרת לי: "אבל אמא, הצבעים האלה לא מתאימים" כאילו מישהו אמר לה שצריך ללבוש ורוד עם ורוד ואדום עם אדום ואי אפשר ורוד וסגול.

מה שלומך בימים אלו?

אני בסדר גמור, במסגרת המגבלות... את יודעת.
אנחנו חיים בבועה, שזה לטוב ולרע. הרע זה שאנחנו בבידוד ובסגר תמידי.

אצלנו אין את האשליה הזו, סוגרים, פותחים. 

אין חיים רגילים, ואף אחד לא יחזור לחיים רגילים, העולם הולך קדימה ולא אחורה, ולא יהיו חיים רגילים בשנים הקרובות. 

אצלנו אין בית ספר כבר שנה ולא יודעים אם הוא יפתח בשנה הבאה. 

אם את שואלת מה שלומנו, אז מצבנו מאד טוב ויש לנו תנאים מאוד טובים לחיות את המצב הקשה הזה. רק צריך להתאזר בסבלנות.

את מלמדת?

כרגע אני לא מלמדת, אין לי שיעורים אצלי בסטודיו. 

אני מלמדת רק כשיש אירוע, היה לנו לא מזמן פה אירוע מהמם עם סדנאות, אז לימדתי.
זה מאוד מאוד חסר לי והתלמידות שלי כל הזמן כותבות לי הודעות שהן רוצות לחזור. 

ומה לגבי זום? 

קשה לעשות את זה בזום, אני צריכה לראות את הבנאדם ולראות את העבודות. אבל אולי זה משהו שצריך להתגבר עליו ולעבוד עליו ולהגיד: זה מה שיש עכשיו ועם זה ננצח.

את יוצרת?

כן, אני יוצרת, ומתחילת הקורונה אני יוצרת המון המון המון. 

אין לי סדר יום, אני לא בן אדם של תכתיבים ומסגרות. הייתי מעדיפה שלא תהיה קורונה אבל הדבר הכי טוב שיצא מזה הוא שאין לי סדר יום ושאני יכולה להישאר בבית בבגדים הנוחים שלי וקרובה לסטודיו. 

כשרק התחילה הקורונה היה לי מאוד מאוד קשה, עם הלחץ וחוסר הבנה ופתאום סגר, זה היה הלם. הכל נשמע נורא מפחיד, אבל היום אני מרגישה חופשיה. היום אני לא מרגישה בסכנה, אבל בהתחלה מתוך הלחץ והפחד, לא יכולתי לישון בלילה, אז יצרתי המון ומה שעשיתי היה בעיקר לקחת צבעים שמחים שאני אוהבת ופשוט לצייר בצבע, מכחולים ובאצבעות. 

הייתי צריכה את השקט שלי, הייתי הולכת לסטודיו ומציירת וזה היה מדהים, סוג של בועה שהיא רק שלי, וזה משך גם את הילדים שלי שרצו לבוא לסטודיו וליצור. אני אוהבת איך שזה משפיע כלפי חוץ.

בדרך כלל אני שואלת: איך הגעת ליומן? אבל את בעצם קצת המצאת את הפורמט, התחלת ללמד בשנת 2009, אז איך הכל התחיל?

יומנים הם משהו שהוא מאוד מאוד טבעי לי. 

יש לי יומנים מכיתה ג'. 

גדלתי בחו"ל, היינו ברילוקיישן בניגריה, באפריקה. היומנים שלי הם תיעוד מדהים שלי כילדה, גרנו שם 10 שנים, מגיל חמש עד גיל 15, הם שמורים אצלי עד היום. 

זה היה מקום שהוא רק שלי, המקום היחיד שבו יכולתי לקטר על מה שקורה בבית ספר ולספר את איזה ילד אני אוהבת וכל מיני דברים כאלה. 

כשאני נוסעת לטייל תמיד יש לי יומן. 

בערך בגיל 30 היינו מצלמות ומעלות תמונות לפליקר ושם התחלתי לראות תמונות של יומנים מצוירים של אנשים אחרים, כך גיליתי את המושג הזה art journaling  והרגשתי שחזרתי למקור, אמרתי: זה שלי! זה הכי הכי שלי, זה חלק ממני, מה שאני יודעת ואוהבת לעשות. 

זה היה לי מאוד טבעי. הלכתי לחנות, קניתי מחברת עם שורות, לקחתי עלונים והתחלתי לגזור ולהדביק עם דבק סטיק, זה מאוד מעניין ומשעשע היום להסתכל על היומנים הראשונים שלי, לפעמים אני מאוד מתגעגעת לתקופה הזאת, לפשטות, לבוסריות, לאותנטיות, זה מה שאני רוצה שיהיה ביומן.

בהתחלה הכל מאוד מאוד ריגש אותי ואחרי לא מעט שנים עשיתי סדנאות, בהתחלה רק העברת תמונה, אחר כך סדנאות של דיוקן עצמי ולאט לאט פיתחתי סדנה ארוכה יותר כדי שאפשר יהיה ממש לעבוד ביומן ולהתפתח.

את רוצה לשתף אותנו חלום שלך?

אין לי איזה חלום גרנדיוזי, פעם היו לי חלומות, שאני רוצה להיות ביפן (כבר הייתי) ושאני רוצה להיות באלסקה, ועדיין לא הייתי. 

אני מאוד מאוד שמחה עם המקום שאני נמצאת בו היום, אני יכולה להגיד שעשיתי כל מה שחלמתי ואני כל הזמן פועלת כדי לעשות את כל מה שאני אוהבת. אני לא נותנת לדברים לחכות יותר מדי זמן, אם יש לי חלום, אני אפעל כדי להגשים אותו.

אבל עם הגיל והזמן, אני חייבת לומר, החלומות שלי חוזרים להיות מאוד בסיסיים, אני בעיקר רוצה להיות בריאה, שהמשפחה שלי תהיה בריאה, שהכל ימשיך ככה, כמו שהוא עכשיו.      

אני טיפוס שרוצה ורוצה אבל אני מרגישה שאני עושה את מה שאני רוצה. 

אם להסתכל על חלומות ברמה היומיומית, שתמיד יהיה לי זמן ליצור ושתמיד אוכל להתעסק באומנות ובמה שאני אוהבת.

ביקשתי ממך לבחור עבודה אחת מתוך יומן אחד מיוחד שלך

אני אשמח לדבר על זה אבל אני לא מרגישה בנוח להציג את העבודה לכולם, כי אני חושבת שזה חלק מהמהות של היומן, זה בדיוק המקום הסגור הזה, שהוא שלי, החופש והכנות שהוא מאפשר לי. 

אם אני אבחר עכשיו להראות משהו, זה יהיה משהו מאוד יפה, שהצבעים בו מתאימים, זה צורם לי.

אם הצגתי אותו, סימן שלא הייתי שם עד הסוף, למה שאני ארצה להראות את הקרביים שלי למישהו אחר?
בחרתי לדבר על עבודה משמעותית מ-2003, (שלא אציג אותה) יש לי כמה וכמה עבודות שאני מסתכלת עליהן, אני יכולה מיד להתחיל לבכות, כי הן משמעותיות, בגלל שהם מזכירות לי כל מיני דברים שקרו. 

העבודה הספציפית הזאת, היא מאוד פשוטה, עבדתי בתוך קטלוג נייר של איזו שהיא חנות, הדבקתי בו כל מיני דימויים ופתאום שמתי להם למילים שבקטלוג, זה הפתיע אותי כי לא ציפיתי, (זה לא ספר פרוזה או שירה) התכוונתי לכסות את כל הקטלוג בצבע ובתוך הקטלוג מצאתי מילים שדיברו על הנושא הספציפי שהעסיק אותי, פתאום הכל התחבר לי. 

הייתי אז בתקופה שרציתי לעזוב את התרגום, שהיה אהבת חיי, כל החיים רציתי להיות מתרגמת, גדלתי בתוך שפות ותרבויות שונות וקראתי המון ספרים אבל היה לי קשה לעזוב את התרגום, למרות שמאוד מאוד אהבתי יצירה ואומנות וכבר התחלתי ללמד והעברתי סדנאות. 

הכפולה הזו ביומן שלי היא הייתה בדיוק על זה, על איך אני נקרעת בין עולם ישן לעולם חדש, זה לא משהו ששמים במוזיאון, זה לא משהו שראוי לתצוגה, אבל לי זה עמוד כל כך משמעותי שעזר לי להבין ולקדם דברים, כי יכול להיות שאני יודעת המון דברים ברמה השכלית אבל רק כשאני יושבת ויוצרת עם עצמי זה מתגלה על הדף. 

פעם קראתי מישהי שאמרה: "אני כותבת כדי להבין מה אני חושבת" 

זה בדיוק מה שנתן לי אומץ לעשות את זה, להבין מה אני באמת רוצה, אמרתי אם אני כותבת את זה על הדף ואפילו מוצאת את זה בתוך קטלוג של חנות בגדים אז זה מה שאני רוצה. 

וזה מה שעשיתי, התקשרתי ללקוחות שלי והודעתי להם שאני מפסיקה לתרגם. 

מאוד חשוב לי להישאר כל הזמן בתחום שכייף לי, שאני נהנית ממה שאני עושה. שזה יוצר אצלי פרפרים בבטן והתלהבות והתרגשות ועדיין מלווה אותי החשש הזה כמה קל להרוס את זה. 

כשאני נכנסת לסטודיו אני אף פעם לא יודעת מה אני אעשה. אני עושה גם דברים מאוד מובנים וגמורים כמו למשל כרטיסי ברכה, התוצרים מאד יפים וזה גם תרפויטי, וכולם אוהבים את מה שיצא וזה נורא מרגש אבל זה משהו אחר. 

אני לא בטוחה שאני יודעת לעבוד אחרת, להגיד לעצמי: עכשיו אני אצור לפי השיר של מירב! זה מרגיש לי קצת מלאכותי. 

הדבר הכי הכי חשוב בעיניי, זה ליצור מתוך שמחה והנאה והתלהבות והתרגשות

זה מה שאני אוהבת וזה מה שחשוב לי. 

אני אוהבת שבכל פעם שאני נכנסת לסטודיו קורות לי הפתעות ואני לומדת, זאת למידה אינסופית ותמידית.
אני צריכה את השקט והפנאי שלי והיכולת להעלם, לשקוע בתוך הבועה שלי ואז אני נודדת למחשבות ורעיונות, אני זקוקה לשקט הזה.

חגית בחרה לשתף אותנו בעבודות שעליהן לא שוחחנו בראיון

וכפולה נוספת מיומן קורונה


לסיום, אני (מירב) רוצה להקריא את השיר שכתבתי אחרי שני שיעורים איתך, חגית,

כל כך התרגשתי לצלול איתך יד ביד לעולם האומנות החופשית, השיר ירד אלי שלם.

יְצִירָה מְאַפְשֶׁרֶת


הִיא מְרַגֶּשֶׁת, מַדְלִיקָה וְסוֹחֶפֶת

הִיא גּוֹרֶמֶת לִי לְחַיֵּךְ

גַּם הַלֵּב שֶׁלִּי מְחַיֵּךְ

הִיא נוֹתֶנֶת לִי סִבָּה נוֹסֶפֶת לָקוּם בַּבֹּקֶר

מְאַפְשֶׁרֶת לִי לְהַפְלִיג בְּדִמְיוֹנוֹת

לְהָעֵז, לְהִתְלַהֵב, לְהִתְרַגֵּשׁ

הַיְּצִירָה הַזּוֹ מְאַפְשֶׁרֶת לִי לְהִתְחַבֵּר לְעַצְמִי, לִבְנוֹתַי

לְהִתְחַבֵּר לָאַהֲבָה הַפְּנִימִית שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוֹכִי 

שֶׁחִכְּתָה כָּל הַשָּׁנִים וְעַכְשָׁו פּוֹרֶצֶת הַחוּצָה

הַיְּצִירָה הַזּוֹ צְנוּעָה - אֵין לָהּ הַרְבֵּה דְּרִישׁוֹת 

הִיא מְאַפְשֶׁרֶת לִי לַעֲבֹד עִם הַחֹמָרִים שֶׁיֵּשׁ

אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּכָל פַּעַם רַק קְצָת וּלְהַפְסִיק

לֹא צָרִיךְ סְטוּדְיוֹ

לֹא צָרִיךְ יֶדַע קוֹדֵם

אֵין מִבְחָנֵי קַבָּלָה
הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת צְפוּנָה אוֹ גְּלוּיָה 

אֲנִי בּוֹחֶרֶת אִם לְהַרְאוֹת וּלְמִי...
הִיא מְאַפְשֶׁרֶת לָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלִּי לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּי, וְלִי לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּי

הַכֹּל מֻתָּר...

מֻתָּר לְנַסּוֹת

מֻתָּר לִטְעוֹת

מֻתָּר לֹא לָדַעַת

מֻתָּר לְהַעְתִּיק

הַכֹּל בְּסֵדֶר 

בְּלִי נְזִיפוֹת, בְּלִי שִׁפּוּטִיּוּת

מֻתָּר לֹא לַחְשֹׁב מָה יֵצֵא

הַאִם זֶה יָפֶה

מָה יַגִּידוּ אֲחֵרִים

הַתּוֹצָר לֹא חַיָּב לַעֲמֹד בְּמִבְחָן הַתּוֹצָאָה 

וְלַמְרוֹת זֹאת מֻתָּר 

מֻתָּר לִי לוֹמַר שֶׁאֲנִי אָמָּנִית,  שֶׁאֲנִי יוֹצֶרֶת 

ו... לַחְלֹם עַל תַּעֲרוּכוֹת, גַּם אִם הֵן לֹא תֵּצֶאנָה לַפֹּעַל
בַּזְּכוּת הַיְּצִירָה אֲנִי לֹא רַק אָמָּנִית

אֲנִי גַּם חוֹקֶרֶת וְגַם מַדְּעָנִית, שֶׁכָּל הַזְּמַן עֲסוּקָה בְּנִסּוּיִים
הִיא מְבַעְבַּעַת בִּי כֹּל הַזְּמַן

אֲנִי חוֹלֶמֶת עָלֶיהָ בַּלַּיְלָה, אֲנִי חוֹלֶמֶת עָלֶיהָ בַּיּוֹם, בְּהָקִיץ, בָּאוֹטוֹ, בַּמִּקְלַחַת
אֲנִי פּוֹעֶלֶת בֶּחָפְשִׁיּוֹת

אֲנִי מְשֻׁחְרֶרֶת

אֲנִי עָפָה עַל עַצְמִי

אֲנִי בּוֹרֵאת עוֹלָם
הַיְּצִירָה הַזּוֹ מְאַפְשֶׁרֶת לִי לַחְזֹר לִהְיוֹת יַלְדָּה שֶׁמֻּתָּר לָהּ הַכֹּל.

שיר מקסים, אני שומרת את הגלויה שנתת לי ובה הוא כתוב. 

תודה לך מירב והיה ממש כיף לדבר איתך.


עוד על חגית אזולאי רוזנס אפשר לקרוא בעמוד שלה בקהילת היוצרות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.